חיפוש
משרה
מאז ומתמיד בער ביוסי בנימין הרצון ללמוד. הוא גדל כחרדי ובבגרותו אוּמַץ בקיבוץ בארי ונאלץ לעבוד לפרנסתו. את תעודת הבגרות שלו השלים רק בצבא, ולאחר מכן השתלב בעבודה במפעל הדפוס של הקיבוץ. כעבור מספר שנים הרצון להרחיב את עולמו התעורר שוב והוא החליט להירשם ללימודים, ובינתיים רק שלח קורות חיים לקרלסברג, אף שלא עמד בדרישות הסף לעבודה שרצה, שכללו תעודת הנדסאי.
"הייתי קטן אמונה, אבל בכל זאת זומנתי לראיון במבשלה", הוא נזכר, "בראיון עם משאבי אנוש הסברתי כמה גדול הרצון שלי להשלים את פערי הידע. אני זוכר את המילים: 'נכון, אין לי את מה שצריך כרגע, אבל אין לי פחד ללמוד, אני אוהב את זה וצמא לזה. אני לא מבטיח שאהיה הכי טוב, אבל מבטיח לעשות על מאמץ להצטיין'".
הוא חזר הביתה והמשיך לברר פרטים על לימודים בתחום של הנדסה, אך במהרה הוזמן לראיון נוסף – הפעם עם מנהל המבשלה, שלא עשה לו הנחות ודאג להבהיר לו את גובה הדרישות. "הוא עשה לי מבחן פשוט מאוד באנגלית, שהיא הכרחית לעבודה שלנו, אבל בזמנו הרמה שלי הייתה נוראית ואפילו לא הצלחתי לקרוא את המשפט. חזרתי על הדברים שאמרתי בראיון הראשון, שאם אקבל הזדמנות אתן את כל כולי".
סוף תהליך המיון הזה היה רק ההתחלה עבור יוסי. אחרי שפגש את מנהל הייצור, שהתוודע לעברו המורכב ולמוטיבציה הגדולה שלו, הוא התקבל לעבודה כמפעיל, כנגד הסיכויים ו"למרות שידעתי שיש את כל הסיבות לא לקבל אותי", כפי שהוא מגדיר זאת. בשלב זה החל תהליך הלמידה המפרך: בעבודה חומר מקצועי, בבית לימודי אנגלית – חודשים ארוכים של לימודים אינטנסיביים להשלמת הפערים.
"לכל אורך הדרך חיבקו אותי ונתנו לי את ההרגשה שרוצים שאהיה טוב. לא נתנו לי להרגיש שאני מאחור, אלא קידמו והדגישו מה עליי לשפר ותמיד באווירה טובה. אחרי שנה התחלתי לעבוד כמפעיל, כשאני נרגש ומודה לכולם על ההזדמנות. היום אני יכול להגיד בגאווה שאני עומד בקנה אחד עם המורים שלי" "וזה אך ורק בגלל המקום שלימד אותי ודאג למקצועיות שלי" הוא מסביר. "הצוות מדהים ומבחינת ידע, נותנים לך את כל הכלים כדי שתהיה מקצועי יותר ותדע טוב יותר. יש כאן סבלנות להסביר, יש פתיחות, רוצים שתדע כדי שגם תדע לעבוד בצוות".
אחרי שנתיים בתפקיד יוסי קיבל את המושכות, הוסמך להדריך בעצמו עובדים חדשים והוא משוכנע שיעשה זאת בדיוק בדרך שבה הודרך לא מזמן. "זה מראה שהגעתי למקום שנותן אמון. התהליך הזה הראה לי מה קורה כשנותנים לך הזדמנות. כשהגעתי עטפו אותי כמו גוזל והיום אני כבר "עף" עם עובדים חדשים".
את מעגל הלימודים האקדמיים שנפתח לפני כמה שנים והופסק בשל הקבלה לעבודה, יוסי מתכנן להשלים דרך קרלסברג, שתומכת בלימודים אקדמים ומקצועיים של עובדים נבחרים. "החלום בשורה התחתונה הוא לצאת ללימודים שיתאימו לצרכי הארגון. לצאת וללמוד ולחזור כשיש מאחוריי תואר. אני ממתין לשעת כושר, אבל לא בזמן הקרוב כי אני מבסוט כרגע".
וככל שההצלחות מצטברות, כך יוסי מרגיש שעליו להפנות את הזרקור אל מי שהאמין בו, על אף הרקע הלא שגרתי שלו. "אני מרגיש שקיבלתי הזדמנות נדירה, וזה מראה על חשיבה מחוץ לקופסא של הארגון ששיטת הגיוס שלו לוקחת בחשבון שערך אמיתי של אנשים לא קיים בהכרח בתעודות. דואגים להסתכל עליך ולהקשיב לך בראיון, ואם באמת לוקחים את הסיכון אחרי שמכירים את הבנאדם ויוצא 'בינגו' – שני הצדדים יקצרו את הפירות לאורך שנים".
סיפור הקריירה של שרון, על כל מגוון התפקידים שעשתה, נשמע כמו רצף של הזדמנויות אקראיות וצירופי מקרים: משרת סטודנטית במרכז המבקרים, שהפכה לתגבור במחלקת משאבי אנוש, שהתגלגל למשרת עוזרת למנכ"ל (תחילה כמחליפה לחופשת לידה), ומשם לשלל תפקידים במחלקת השיווק, עד התפקיד הנוכחי שלה כמנהלת המותג של הבירות ויינשטפן וגינס. מבחינת שרון אין כאן מקריות, אלא התגשמות התכנית שהייתה לה כל הזמן, בדרך מעט פחות צפויה.
"מכיתה ט' ידעתי שאעסוק בשיווק, ועוד כסטודנטית כשהגעתי לקרלסברג אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע שאני רוצה להיות מנהלת מותג". בדרך לשם, שרון עצרה באותו מרכז מבקרים שבו התחילה כסטודנטית והפכה אותו על פיו, כשהקימה את 'האקדמיה לבירה' – גירסה עכשווית שכוללת סיורים מעמיקים, סדנאות בירה ועוד חוויות. לאורך המסלול שלה, היא יודעת להצביע על הדברים שכיוונו את המסע: "מנהל צריך להיות אמיץ כדי לתת לעובדת להתקדם ולעשות דברים שמעולם לא עשתה", היא אומרת.
אך אומץ ניהולי כמובן לא מספיק להצלחה, והעובד חייב למלא את חלקו בעסקה. רעב להתקדם ורצון להוכיח, הם המפתחות להצלחה ששרון מסמנת, ומוסיפה שחופש הפעולה שקיבלה ממנהליה היה אחד הדברים שאפשרו לה לבוא לידי ביטוי. "אני באה עם רעיונות הזויים, וזה כיף לדעת שיש לי גב בארגון שנותן לי להתנסות".
לכל תפקיד, כמובן, יש ימים ראשונים של ניסוי, טעייה והתרסקות, מה שמחייב גישה לא מתפשרת, למידה אינטנסיבית ועבודה מאומצת. "למדתי המון מהניסיון. אני יודעת שזה לא אופייני לאנשי שיווק אבל בהתחלה פשוט שתקתי. הלכתי לכנסים, קראתי, שאלתי כל מה שאפשר מכל מי שיכולתי. לאט לאט התחלתי להביע את עצמי". אין פלא, אם כן, ששרון מרגישה בבית, כשהמנהל שלה קובע שמותר לטעות, כל עוד לומדים מזה ("אבל עדיף לא לחזור על אותה טעות פעמיים").
אחרי תקופה משמעותית כל כך, שרון מתארת את השיווק כמשפחה הגרעינית השנייה שלה ואת המפעל כמשפחה המורחבת השנייה. "זה אולי לא אופייני להיות באותו מקום עבודה 10 שנים, אבל זזתי בין תפקידים כל כמה שנים, כך שלא היה לי משעמם לרגע. אני רואה את עצמי כאן גם בעתיד וכבר חושבת על האתגר הבא".
תהליך בניית המשקה כולל אינספור פרטים – כל החסרה קטנה או מעידה עשויה לפגוע במוצר הסופי ולהביא לבזבוז של זמן ומשאבים. ההבנה הזאת עשויה להרתיע רבים ולהרחיק אותם מתחום הייצור, אך זהר שטיינברג חשב קדימה גם כשדרך לראשונה בקרלסברג לפני כשלוש שנים. הוא התחיל את דרכו כמאבטח, אבל כעבור כמה חודשים התפנה תפקיד עוזר מפעיל בחדר הסירופ והוא קפץ על ההזדמנות. "בדרך כלל מגיעים עם ניסיון במכניקה או בהפעלת מכשירים. אני פשוט הראיתי נכונות".
יותר משלא פשוט לקבל קידום, פעמים רבות קשה עוד יותר לבקש אותו, אך זהר מתעקש שבקרלסברג מחפשים כישרונות חדשים באופן קבוע. "יש מנהלי משמרות שתמיד מסתכלים מבפנים ומנהלים שפוקחים עין מבחוץ ורואים מי מתאים. כמובן שלא מזיק גם לבקש ולהראות שאתה רוצה את זה. את הקידום הראשון אני חייב למנהל שלי שידע שיש לי רקע טכני שיכול לעזור לי ושאני קפדן ויורד לפרטים. כשהתפנתה המשרה, הוא שלח אותי לראיון".
כחלק מתהליך ההכשרה המתמשך שלו, לאחרונה זהר נשלח לקורס בן 4 ימים של מכניקה בסיסית כדי להתמקצע בתחום המשאבות והבוכנות, אך הוא מסביר שהאתגרים החשובים ביותר נמצאים בלמידת המערכות החדשות. כאמור, התהליך חייב להיות מדויק ועם השנים נכנסות יותר ויותר מערכות חכמות לקווי הייצור. "דברים שהיו פעם מכאניים היום תלויים בבקרים. לפעמים קווים שלמים מוחלפים והם מהירים וממחושבים יותר", הוא מסביר. "הרוח של המפעל היא שצריך לדייק, זה כבר טבע שני. לכן, למרות שכל יום תמצא אצלנו מכשור חדש או תוכנה חדשה, תמיד יהיה זמן ללמוד את המערכות ולהתמקצע בהן".
רק לפני שנתיים זהר לא חשב שיצליח להשתלב כעובד בתהליך הייצור, אך עם הזמן הבין שהאפשרויות פתוחות בפניו ושהעתיד תלוי רק בו. היום, הוא כבר מרגיש בנוח לקרוא לאחרים להגיע למפעל ולהתפתח בו, ממש כמו שהוא עצמו עשה, "אנשים לא תמיד מבינים את זה. זה מפעל הייטק קטן שמייצר בכמויות מטורפות", הוא אומר, "לכן הדור הצעיר צריך לבוא ולפתח את המקום. כמובן שהוותיקים תורמים הרבה מהניסיון שלהם, אבל יש כאן המון מקום להתקדם ולייצר המשכיות. זה מקום מאוד פתוח שלכולם בו יש קול, ואם תצביע על משהו שלא עובד כראוי ותציע פתרונות – תמיד יקשיבו לך".